הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון
חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון
הסבר מפורט על ההבדל שבין חזקת השיתוף לחוק יחסי ממון ועל התפתחות הפסיקה בבית המשפט ובבתי הדין
חזקת השיתוף בין בני זוג (להלן- "החזקה" או "הלכת השיתוף"), חלה על בני זוג שנישאו לפני תאריך 1.1.1974, [1] הלכה זו היא פרי יצירתו של ביהמ"ש העליון, הטיב לתארה השופט אלון[2] כ:"דוגמא מובהקת של חקיקה שיפוטית שלידתה על אובני בית המשפט הזה" ובמקום אחר הודגש כי הלכת השיתוף איננה יצירה של יש מאין, אלא בסיסה נעוץ בחוק שיווי זכויות האישה.[3]
חזקת השיתוף מעניקה לבני זוג זכויות משותפות שוות ברכוש שנצבר על ידם במהלך חייהם המשותפים. בבסיסה של חזקת השיתוף ישנם שני עקרונות:[4] 1- עקרון נורמטיבי. קרי- עקרון השוויון בין המינים, תפישה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. זאת, אף אם אחד מבני הזוג אינו יוצא לעבוד, אלא מנהל את משק הבית.[5]
2- עקרון הסכמי- לפיו חזקת השיתוף נובעת מהסכם משתמע בין בני זוג,[6] לפיו הסכימו להיות שותפים שווים ברכוש אותו יצברו במהלך חיי הנישואין. ההסכם משתמע מנסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג. השאלה אם במקרה הנדון קיים הסכם שיתוף נכסים בין בני הזוג, ושאלת היקפו של השיתוף היא שאלה שמוכרעת בביהמ"ש או בביה"ד עפ"י נסיבות העניין הנדון.
להלן מספר קריטריונים שפיתחה הפסיקה בביהמ"ש לצורך בירור השאלה האם קמה חזקת שיתוף במקרה הנדון.
1- האם מדובר בנישואין ראשונים או שניים של בני הזוג, כאשר מדובר בנישואין ראשונים יש יותר נטייה להכיר בחזקת השיתוף לעומת נישואין שניים בהם בני הזוג כבר חוו גירושין בעבר ואת הקושי הכרוך בחלוקת הרכוש ועל כן סביר להניח שרצו להימנע מכך בעתיד.[7]
2- אורח החיים של בני הזוג, לצורך הוכחת כוונת שיתוף נדרש מינימום של חיים הרמוניים.[8] גם קיומם של ילדים משותפים יכול לסייע לביסוס כוונת השיתוף, שכן קיומם של ילדים משותפים מצריך משק בית משותף והשקעה של כל אחד מבני הזוג בדרכו הוא למשק הבית המשותף.
3- משך הנישואים, ככל שמשך הנישואין ארוך יותר, כך הנטייה לראות את בני הזוג כשותפים גדלה.[9]
4- נטילת חלק במאמץ המשותף.[10]
5- מקיום חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים. ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בנכס מסוים על פי התנהגות הצדדים ביחס לנכסים האחרים שהיו בידי בני הזוג במהלך הנישואין.[11]
6- טיב הנכסים שבמחלוקת, לדוגמא: דירת מגורים מסווגת כנכס משפחתי מובהק ועל כן נוטים לראות בה כנכס שהייתה לגביו כוונת שיתוף גבוהה, לעומת למשל: נכס עסקי.[12]
7- האם הושבח הנכס במהלך הקשר הזוגי (כגון: שיפוץ) ומאילו כספים הושבח הנכס? כאשר הנכס הושבח מהחסכונות המשותפים אז גדלה הנטייה לראותו כמשותף אע"פ שהקנייה הראשונית נעשתה ע"י אחד מבני הזוג.[13]
8- רישומו של נכס על שם אחד מבני הזוג מהווה אינדיקציה כלשהיא אך ברמה נמוכה, הואיל וידוע שפעמים רבות גם נכס משפחתי מובהק נרשם על שם אחד מבני הזוג מטעמים פרוצדוראליים.[14]
יודגש כי הקריטריונים הנ"ל אשר פותחו בפסיקת ביהמ"ש, אינם מצטברים ואינם מחייבים,[15] אלא הם בבחינת כלי עזר בלבד לשימוש השופט הדן בתיק שלפניו בשאלה האם קמה חזקת השיתוף במקרה הנדון.
לטענת, המלומד שחר ליפשיץ,[16] על חזקת השיתוף עברו שלושה שלבים מרכזיים בפסיקת ביהמ"ש. בשלב הראשון (עד סוף שנות ה 70 ) החזקה התבססה על מודל הסכמי מצומצם, השופטים התמקדו בבחינת רצון הצדדים והרכוש חולק לפי אומד דעתם ולא ע"פ שיקולי צדק. לדוגמא, אם האישה הייתה עקרת בית והבעל לעומתה עבד ופרנס את המשפחה ואומד דעתם היה שרוב הרכוש שייך לבעל מפני שהוא עבד או מפני שהרכוש רשום על שמו, אז כך הרכוש גם חולק. מסיבה זאת לא חולקה הפנסיה והרכוש העסקי, הואיל והצדדים לא ראו בנכסים אלו כנכס משותף. כמו כן, בשלב זה הייתה דרישה לאורח חיים תקין מאחר וכאשר אין אורח חיים תקין סביר להניח שלא הייתה כוונת שיתוף. בשלב השני נשענה החזקה- תחילה (בשנות השמונים) במעשים ולאחר מכן (בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90) ברטוריקה- על מודל נורמטיבי, בשלב זה נכנסו לחזקה שיקולי צדק ושוויון, ניתן דגש למאמץ המשותף ולחשיבות בעבודתה של האישה בבית פנימה. ועל כן נחלשה הדרישה להוכחה ספציפית של כוונת שיתוף. החזקה הפכה למעין דין קוגנטי, כל עוד היה מאמץ משותף. בשלב זה, לא ניתנה חשיבות לרישום הפורמאלי ונזנחה ההבחנה בין נכסים עסקיים לנכסים משפחתיים ובין משכורת לפנסיה (מאחר וגם פיתוח העסק או הקריירה הם בזכות העזרה של בן/בת הזוג). מאחר והדגש בשלב זה הוא על המאמץ המשותף, לא חולקו נכסים שאינם פרי המאמץ המשותף, כגון: ירושות ומתנות. כמו כן, פחתה הדרישה לאורח חיים תקין, (הפסיקה הסתפקה בחיים תחת קורת גג אחת, מאחר ואנו לא בודקים מהי כוונת הצדדים אלא האם הם מסייעים בסופו של דבר אחד לשני). השלב השלישי, החל בסוף שנות ה-90 ובו פותח המודל הקישורי-קהילתי של חזקת השיתוף. בשלב זה המגמה בביהמ"ש הייתה להחיל את החזקה גם על נכסים חיצונים שלא נבעו מהמאמץ המשותף של בני הזוג (כגון: ירושות, מתנות ונכסים שנרכשו לפני החתונה). כאן תפיסת העולם היא שבני הזוג חיים בתודעה של "שלי שלך, ושלך שלי". הכוונה היא שכל צד אינו רואה עצמו כיחיד אלא רואה עצמו כקבוצה, שיקוליו הכלכליים הם לטובת המשפחה ככלל, ועל כן לא יהיה צודק לא לחלק את הנכסים החיצוניים בצורה שוויונית. לדוגמא: יתכן שגם הבעל וגם האישה קיבלו נכסים בירושה, כל אחד נכס, ולאחר שיקול כלכלי החליטו למכור את הנכס שקיבל הבעל בשביל כסף מזומן שיכנס לחשבונם המשותף, ואת הנכס שקיבלה האישה לשמור לעצמם. כאן לא יהיה זה צודק לומר כי הנכס שקיבלה האישה לא יתחלק בשווה. כמובן שיש כאן הסתמכות של הצדדים אחד על השני, במידה וכל אחד היה חושב רק על עצמו הוא לא היה מסכים שימכרו רק את הנכס שלו ושהכסף יזרום לחשבון המשותף. בשלב זה בכל הקשור לחלוקת הנכסים הפרטיים, פיתחה הפסיקה תנאי סף המתייחסים לסוג הנישואין (ראשונים / שניים), למשך זמן הנישואין וניתן דגש לאומד דעת הצדדים באשר לנכסים אלו. לטענת המלומד שחר ליפשיץ, כיום מתקיימים בביהמ"ש שני מודלים. על נכסי המאמץ המשותף - חל המודל הנורמטיבי, ועל הנכסים הפרטיים חל המודל הקישורי-קהילתי אמנם עם נכונות לחרוג ממנו במקרים בהם הבעלים הקנייני הבהיר כי לא הייתה לו כוונת שיתוף בנכסים הללו. קרי, נכס שנבע מהמאמץ המשותף מתחלק אוטומטית ללא תנאי סף מוקדמים (הוא מתחלק כמעין דין קוגנטי). ובנכס פרטי, ביהמ"ש בוחן את תנאי הסף הקישוריים. ואף אם יתקיימו תנאי הסף הנ"ל יש בביהמ"ש נכונות לחריגה מחלוקה של נכסים אלו אם הבעלים הקנייני הבהיר כי לא הייתה בכוונתו להחיל עליהם שיתוף.
בשנת 1974 נכנס לתוקף חוק יחסי ממון[17] (להלן: חוק יחסי ממון / החוק). אשר בא להחליף את החזקה באשר לזוגות שנישאו לאחר יום 1.1.74.[18] לדעת המלומד שחר ליפשיץ, האיזון שקבע החוק דומה למודל הנורמטיבי של חזקת השיתוף וזאת מאחר ואינו מאפשר סטייה מהסדר השיתוף באשר לנכסים אשר הינם תוצר של המאמץ המשותף גם כאשר ברור שהשיתוף אינו משקף את כוונת הצדדים (למעט מקרים של נסיבות מיוחדות ומקרים בהם נעשה הסכם ממון). כמו כן, החוק אינו מבחין בין נכסים עסקיים לנכסים משפחתיים ובין משכורת לפנסיה, גם פנסיה ונכס עסקי מתחלקים. והחוק מחריג מכלל איזון ירושות ומתנות (אשר אינם תוצר של המאמץ המשותף שהוא התנאי לשיתוף ע"פ המודל הנורמטיבי).[19]
חלוקת הרכוש בבתי הדין הרבני עד פסק הדין בבלי
כפי האמור לעיל, עד הלכת בבלי נהגו בתי הדין הרבניים לחלק את הרכוש בין בני הזוג ע"פ הדין העברי כאשר על פיו חלוקת הרכוש מיושמת כדלהלן: האישה מקבלת את הכתובה[20] ואת הרכוש השייך לה,[21] ושאר הרכוש שייך לבעל. רכוש אשר הרוויחה האישה במהלך חיי הנישואין שייך לבעל מכוח תקנת חכמים[22] אשר תיקנו כן תחת כי הוא (הבעל) חייב במזונותיה, אך ברשותה לומר כי אינה חפצה בתקנה זו, ואז מעשי ידיה יישארו ברשותה ובעלה לא יחוייב במזונותיה, כדברי הרמב"ם[23]: "לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ...". בשנים האחרונות שלפני קום המדינה התפתח מנהג בית דין לתת לאישה פיצויים מעבר לרכוש המגיע לה ע"פ דין תורה,[24] כאשר גובה הפיצויים נקבע בביה"ד ע"פ מספר קריטריונים והם: המאמץ שהשקיעה האישה בהכנסות הבית,[25] מצבם הכלכלי של בני הזוג, יכולתו הכלכלית של הבעל להתפרנס בעתיד[26] ומשך זמן הנישואין.[27]
כניסתה של חזקת השיתוף לבתי הדין הרבניים
חזקת השיתוף נכנסה לפסיקת בית המשפט בסביבות שנות ה- 60,[28] כאשר לאחר כניסתה נוצר פער גדול בין חלוקת הרכוש בביהמ"ש לבין חלוקתו בביה"ד אשר נהג ע"פ דין תורה כאמור.[29] החלוקה השונה של הרכוש המשותף בין הערכאות המקבילות, גרמה לשתי בעיות מרכזיות. האחת, צורת החלוקה בביה"ד שללה מהאישה את המגיע לה ע"פ הדין האזרחי ויפים לענייננו דברי השופט ברק הגורס, כי: "'הפיצויים' הניתנים לה על-פי הדין הדתי נופלים לרוב בהרבה מערכם של כלל נכסי המשפחה המגיעים לה על-פי הלכת השיתוף. התוצאה המתקבלת הינה אפוא זו, שמכלול זכויותיה האזרחיות של האישה, המוכרות בדין הכללי ובבית המשפט האזרחי, אינן מוכרות בבית הדין הרבני".[30]הבעיה השנייה שנוצרה, ידועה בשם בעיית: "מרוץ הסמכויות". לאמור, נוצרה תחרות בין הגברים לנשים איזו ערכאה תקנה סמכות לדון בנושא הרכוש. מכיוון שבביה"ד, לרוב, החלק הארי של הרכוש היה הולך לבעל, הגברים רצו שביה"ד יקנה את הסמכות לדון בחלוקת הרכוש, והנשים לעומת זאת רצו שביהמ"ש המיישם את חזקת השיתוף יקנה את הסמכות לדון בחלוקת הרכוש.[31] יצוין בנוסף, כי מרוץ זה גרם לזילות מערכת השפיטה ולהקצנת הסכסוך בין בני הזוג, הטיב לתאר את האמור השופט ברק בהלכת בבלי באומרו: "התוצאה המתקבלת הינה אפוא זו שתחת ניסיון לעשות מאמץ לפתור את הסכסוך בין בני הזוג תוך הבנה הדדית, מנסה כל אחד מהם להקדים את רעהו בפנייה לערכאת השיפוט הנוחה יותר מבחינתו. במקום ניסיון להבנה ולשיקום החיים המשותפים, מוקצנות העמדות ומתחיל מאבק משפטי"[32].
רבות נכתב על בעיית "מרוץ הסמכויות", במטרה למצוא פתרון לבעיה. בעניין בבלי[33] הביא השופט ברק שתי אפשרויות שהציעו מלומדים לפתרון הבעיה אך בסופו של דבר דחה אותן. פתרון אחד הוא לשלול את סמכות ביה"ד מלדון בענייני הרכוש. לפי גישה זו ביה"ד ידון רק בגירושין עצמם ובית המשפט ידון בכל העניינים הנלווים.[34] השופט ברק מציין, כי ישנו היגיון רב בפתרון זה מאחר והמטרה שלשמה הסמיך המחוקק את ביה"ד לדון בחלוקת הרכוש הייתה על מנת לייעל את הליך הגירושין,[35] אך תחת הרצון להביא ליעילות: "בא חוסר ודאות (באשר לדיני הכריכה עצמם) ונגרמות התוצאות הקשות, מבחינת זכויות האישה שהיא לרוב הצד החלש ... ניתן יתרון בלתי הוגן ל'זריז' ול'חוטא'",[36] פתרון זה נדחה ע"י השופט ברק מפני שהוא פונה למחוקק ואינו כלי שימושי לפתרון הבעיה בביהמ"ש.[37] הפתרון השני, קרא לצמצם את סמכותו של ביה"ד מלדון בחלוקת הרכוש, ע"י כך שנגדיר שכל כריכה שהוגשה לביה"ד במטרה: "אחת ויחידה, לשלול מן האישה את הזכויות המוקנות לה בדין, ולא לחיסול יעיל של העניינים המשותפים לעת גירושין",[38]תחשב לכריכה שאינה כנה מה שאומר כי הסמכות לדון ברכוש במקרה כזה תילקח מביה"ד ותינתן לביהמ"ש.
השופט ברק כתב, כי הצעה זו הינה מרחיקה לכת ואינה נקייה מספקות. וז"ל:
"ההצעה הינה לכאורה מרחיקת לכת. אם אמנם בית הדין הרבני פועל כדין בהתעלמו מהלכת שיתוף הנכסים האזרחית, כלום ניתן לומר שהכריכה - המכוונת לקבל את שבית הדין הרבני נותן כדין - אינה 'כנה'? מדוע אין זה 'כן' אם צד עומד על הזכויות שהמשפט (במובן הרחב, לרבות הדין בבית הדין הרבני) מעניק לו ... אכן, השאלה אינה פשוטה כלל ועיקר".[39]
לאחר בחינת הצעות אלו הציג השופט ברק את פתרונו לבעיה המתוארת,[40] פתרונו קורא לחייב את ביה"ד מכוח חוק שיווי זכויות האשה[41] לדון בחלוקת הרכוש ע"פ הדין האזרחי. הפתרון לא שולל מביה"ד את סמכותו לדון בחלוקת הרכוש, אלא רק קובע שכאשר ביה"ד דן בענייני הרכוש מוטלת עליו החובה לדון בו ע"פ החוק האזרחי. בכך לא יצא השופט ברק נגד החוק שמסמיך את ביה"ד מלדון ברכוש אלא רק פירש אותו. בא כוח ביה"ד טען, כי לא ניתן לקבל את הפרשנות הזאת מכיוון שאם החוק הסמיך את ביה"ד לדון ברכוש זה אומר שהוא הסמיך אותו לדון ע"פ המשפט העברי. השופט ברק בתגובה, שלל טיעון זה משני טעמים האחד, מאחר וגם ביה"ד כפוף לחוק שיווי זכויות האשה , והרי פסיקת ביה"ד לא מתיישבת עם החוק מאחר והיא מפלה את האישה לרעה. הטעם השני "והוא העיקר" לדברי השופט ברק,[42] הוא, כי ישנה הבחנה בין ענייני המעמד האישי שהם נידונים ע"פ המשפט העברי לבין חלוקת הרכוש שהיא עניין אזרחי. כדבריו: "בית הדין הרבני דן על-פי המשפט העברי ... בענייני המעמד האישי הנתונים לסמכותו. מכאן לא נובע, כי בית הדין הרבני ידון על-פי המשפט העברי גם בשאלות רכושיות ... בני הזוג מתייצבים לפני בית הדין הרבני עם המטען הרכושי של כל אחד מהם כפי שזה נקבע על-ידי המשפט האזרחי".[43] [ההדגשה אינה במקור].
לסיכום, הלכת בבלי קבעה כי גם על ביה"ד מוטלת החובה לדון בחלוקת הרכוש ע"פ חזקת השיתוף.
לציין, כי למרות כל זאת, בית הדין הרבני סירב לפסוק ע"פ החוק האזרחי ובעקבות כך הוגשו מספר עתירות לבג"ץ שהתקבלו וחייבו את בית הדין לפסוק כפי המשפט האזרחי.
נכון להיום בית הדין הרבני יודע שאם יפסוק שלא ע"פ הדין האזרחי, הדבר יגיע לבג"ץ ועל כן מראש בית הדין מיישר קו עם הדין האזרחי.
אולם, עדיין ניתן לראות שפסיקות בית הדין שונות במקצת מפסיקות בית המשפט.
[2] ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359, 368 (1981) (להלן: ענייןליברמן).
[3] חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951, ס"ח 248. (להלן: חוק שיווי זכויות האישה); כדברי השופט ברק בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד מח(2) 221, 239 (1994). (להלן: עניין בבלי / הלכת בבלי) שקבע, כי:"... בשאלת שיתוף הנכסים בין בני-זוג קיים דבר חקיקה המורה לבית הדין הוראה מפורשת. דבר חקיקה זה הוא חוק שיווי זכויות האשה, שעל פיו חייב בית הדין הרבני לנהוג, ושמכוחו יש להחיל את הלכת שיתוף הנכסים האזרחית...".
[5] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 226-227; וכן בע"א 306/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט (2) 240, 246 (1965); וכן בעניין ליברמן, לעיל ה"ש 2, בעמ' 365. נאמר: "אין להקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה של בת הזוג לתרומת הנטע המשפחתי וללבלובו, בניהול משק הבית, גידול הילדים וחינוכם, יצירת קן חם למשפחה, סיפוק צרכיו של הבעל ... בכך יש תרומה לפעילות הבעל בעסקיו...".
[6] כדברי השופט ברק, בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח (1) 443, 477 (1984). (להלן: עניין שחר) שאמר, כי: "בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין ... ".
[7] ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד (מח) 3 685, 691 (1994). (להלן: עניין הדרי).
[8] ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 652-650 (1982). במקרה הנדון נקבע, כי אין צורך להוכיח חיי נישואין נטולי מחלוקות, מריבות ומשברים. מספיק להוכיח חיים תחת קורת גג אחת; כמו כן בע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 306 (1996), הוחלה חזקת השיתוף למרות שהיחסים בין הצדדים היו עכורים והבעל עזב את הדירה לפרקי זמן ארוכים; שחר ליפשיץ במאמרו "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד(3) 627, 691 (תשס"ה). טוען כי הירידה בדרישה לחיים תקינים היא עקב המעבר שחל בביהמ"ש מהמודל ההסכמי למודל הנורמטיבי.
[9] עניין הדרי, לעיל ה"ש 7, בעמ' 692. שם קבע השופט שמגר, כי: "חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר".
[10] ראו טקסט ליד ה"ש 5. בפסקי הדין שם נקבע, כי נטילת חלק במאמץ המשותף הינה גם כאשר אחד מבני הזוג מסייע ע"י עבודתו בבית פנימה. נציין, שיותר מכך נאמר בע"א 370/87 עיזבון מדג'ר ז"ל נ' עיזבון מדג'רז"ל, פ"ד מד(1) 99, 101 (1989). שם דובר במקרה בו האישה הייתה חולה במשך זמן רב ועל כן חלקה במאמץ המשותף היה מזערי, ואעפ"כ פסק השופט ברק שיש לחלק את הרכוש בצורה שוויונית, וז"ל: "מחלת האישה בתקופות מסוימות של חיי הנישואין ודאגת הבעל לה אין בהן כדי לשלול את המאמץ המשותף". נראה כי אין פסיקה זו מייתרת את הקריטריון של בחינת המאמץ המשותף, כיון שדובר באישה חולה שלא יכלה לפעול, אולם במקרה בו בני הזוג בריאים ומסוגלים לתרום יבחן בין היתר גם המאמץ המשותף.
[11] בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 415 (2000). (להלן: עניין גבאי) שם נקבע, כי: "חשבונות בנק המוחזקים על ידי בן זוג בנפרד מבן זוגו עשויים להיחשב, חרף ההפרדה, רכוש משותף, אם שימשו את בני הזוג, הלכה למעשה, כ'קופה רעיונית משותפת'".
[12] עניין ליברמן, לעיל ה"ש 2, בעמ' 371; וכן נקבע ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו(6) 175, 183 (2000) ; ובע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242 (1995). במקרה הנדון (בע"א קוטלר) דובר על דירה שנרכשה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל, והוחלה חזקת השיתוף. השופט אור קבע שם, כי: "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'".
[13] עניין הדרי, לעיל ה"ש 7, בעמ' 692. שם קבע השופט שמגר, כי: "השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ובפיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה ... כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג".
[14] עניין גבאי, לעיל ה"ש 11, בעמ' 413. נאמר כי: "עובדת רישומו של פריט רכוש על שם אחד מבני הזוג הנו בעל ערך הוכחתי מסויים במסגרת הילכת השיתוף אולם אין בו כדי לשלול, מיניה וביה, את החלת חזקת השיתוף עליו. יש לבחון לענין זה את מועד רכישתו של הנכס, את המקורות לרכישתו, את אופי יחסי בני הזוג בעת הרכישה, את סיבת רישומו על שם אחד מבני הזוג וכיוצא באלה עניינים. כך, למשל, עובדת רישומה של דירה על שם אחד מבני הזוג אינה ראייה חותכת להעדר שיתוף לגבי נכס זה ויש לבחון לגופן את הנסיבות הרלבנטיות הכוללות הקשורות ברישום זה ואת השלכתן על יישומה של חזקת השיתוף"; להרחבה ראו: רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758 ,765 (1993).
[16] ליפשיץ, אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4, לעיל ה"ש 4, בעמ' 248-255.
[17] חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ס"ח 267.
[19] ליפשיץ, אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4, לעיל ה"ש 4.
[20] שווי הכתובה מתקנת חכמים הוא מאתיים זוז (משנה, כתובות א, ב.) שנחשב בימינו לסכום זעום. כיום כל גבר רושם סכום גבוהה יותר ממה שתיקנו חכמים והסכום הנוסף נקרא: תוספת כתובה.
[21] ישנם שני סוגים של רכוש השייכים לאישה והם: נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. ההבדל ביניהם הוא שנכסי צאן ברזל הופכים להיות רכוש הבעל והוא מתחייב באחריותן. קרי- הבעל זכאי להשתמש בהם כרצונו אך מתחייב לאישה בכתובתה שאם ימות לפניה או במידה ויתגרשו, יחזיר לה את שווי נכסים הללו, כפי שוויים בשעת הנישואין. לעומתם, נכסי מלוג נשארים רכוש האישה (כאשר לבעל יש זכות ליהנות מפירותיהם), לכן איננו מקבל עליהם אחריות ועל כן יחזרו לאישה בשעת הגירושין או מיתת הבעל כמו שהם (אם פחתו היא הפסידה ואם הותירו היא הרוויחה).
[23] משנה תורה, אישות, פרק יב, הלכה ד.
[24] סקירה רחבה של מנהג זה בבתי הדין מופיע בפסק דינו של הרב שרמן בתיק (גדול) 8860-21-1 פלונית נ' פלוני (9.5.2010) http://www.daat.ac.il/daat/psk/psk.asp?id=457. נציין, שהרב שרמן בעצמו מתנגד למנהג זה ואומר שרבים חלקו עליו; גם המלומד פנחס שיפמן במאמרו, "בתי הדין הרבניים לאן", משפט וממשל ב 523, 533 (תשנ"ה). כתב, כי מנהג זה: "הלך והידלדל ולא הכה שורש עמוק".
[25] שם, בפסק דינו של הרב יעקב קלמנס המצוטט בגוף פסק הדין.
[26] שם, בפסק דינם של הרבנים הראשיים דאז והרב יוסף לוי, המצוטט בגוף פסק הדין.
[27] שם, בפסק דינם של הרבנים הראשיים דאז והרב משולם ראטה המצוטט בגוף פסק הדין.
[28] לדעת המלומד שחר ליפשיץ, מקובל לראות בעניין בריקר, לעיל ה"ש 4. את אחת הפרשות המכוננות של חזקת השיתוף בארץ. ראה ליפשיץ, אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4, לעיל ה"ש 4, בעמ' .... ה"ש 49.
[30] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 234.
[31] שם, פסקאות 9-10 לפסק דינו של השופט ברק.
[32] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 235 ; להרחבה על הבעיה במרוץ הסמכויות ראה פנחס שיפמן "בתי הדין הרבניים לאן", משפט וממשל ב 523, 524 – 252 (תשנ"ה).
[33] הלכת בבלי, ה"ש 3, בעמ' 235-236.
[34] א' רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה" עיוני משפט יד 67, 92-99 (תשמ"ט).
[35] בכך שיתאפשר לערכאה אחת לדון בכל ענייניהם של הזוג ולמנוע את פיצול הדיון, וכיון שביה"ד כבר דן בענייני הגירושים ממילא יש לאפשר לו לדון גם ברכוש.
[36] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 235.
[38] א' רוזן-צבי "דיני משפחה וירושה" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א 184, 203 (א' רוזן-צבי עורך תשנ"ב).
[39] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 236.
[40] נציין שפסק הדין הנ"ל לא שם קץ למרוץ הסמכויות, עדיין קיים שוני בין פסיקת ביה"ד לבין פסיקת ביהמ"ש בחלוקת הרכוש. בהזדמנות זאת ראוי לציין, כי נכון להיום ישנו תזכיר חוק בשם: "תזכיר חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, התשע"ד – 2014" http://tazkirim.gov.il/Tazkirim_Attachments/41985_x_AttachFile.doc. שמטרתו, בין היתר, לבטל את מרוץ הסמכויות ולהביא את הצדדים לסיום הסכסוך בצורה של הסכמה.
[41]חוק שיווי זכויות האשה, לעיל ה"ש 3, סע' 7 (ב) לחוק.
[42] הלכת בבלי, לעיל ה"ש 3, בעמ' 239.