הלכת השיתוף בין ידועים בציבור

יחסי ממון בין ידועים בציבור

ראשית יש לדעת, כי על ידועים בציבור לא חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן - "חוק יחסי ממון") אלא הלכת השיתוף.

(על הלכת השיתוף ניתן לקרוא במאמר "הלכת השיתוף")

על התפתחות הפסיקה בעניין הלכת השיתוף בין ידועים בציבור בבית הדין הרבני ובבית המשפט ניתן ללמוד מהמקרה הבא שנידון בתחילה בביה"ד האזורי בתל אביב-יפו, לאחר מכן בבית הדין הרבני הגדול ולאחר מכן בבג"ץ.

להלן המקרה והתפתחותו בערכאות הנ"ל:

במקרה הנדון דובר על בני זוג (להלן: "בני הזוג") שהתחתנו בשנת 83 אך כבר משנת 79 התגוררו יחדיו, האישה טענה שמשנת 79 עד שנת 83 יש לראותם כידועים בציבור ולכן יש לחלק ביניהם גם את הרכוש שנצבר בתקופה זו. מעבר לעובדה שבני הזוג לא היו נשואים זל"ז בתקופה הנ"ל (עובדה שביה"ד ראה בה כסיבה מספקת בכדי לא לחלק את הרכוש ביניהם, כפי שיתבאר להלן),   היה קושי נוסף וזאת מאחר שבשנים 79-83 הגבר היה נשוי לאישה אחרת ומצוי בהליכי גירושין. ביה"ד בפסיקתו לא הסכים לחלק את הרכוש שנצבר בין השנים 79 ל 83 באומרו, כי: "קשה לראות כיצד מתקיים שיתוף נכסים בין הצדדים בנסיבות אלה".

דברי בית הדין מובאים בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, סב (1) 235, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ביניש (2006).

האישה ערערה על פסיקת ביה"ד האזורי לביה"ד הרבני הגדול. הרב דיכובסקי, שישב בערעור אישר את פסק דינו של ביה"ד האזורי, וכתב שאין מקום לשיתוף נכסים כאשר מדובר בזוג המנהלים משק בית משותף אשר כל כוונתם היא רק: "לסייע איש לרעהו במסגרת של קומונה". ולא להקים משפחה. לדידו, ידועים בציבור אינם מתכוונים לחיות בצורה של מחויבות ושיתופיות מלאה ועל כן אין להחיל עליהם שיתוף נכסים. וז"ל:

 "כולנו מכירים את אותם צעירים וצעירות המתגוררים יחדיו, ללא נישואין. מגמתם המפורשת היא לקיים חיים משותפים ללא התחייבויות, וכמו כן ללא זכויות ... היות ושני הצדדים רוצים בדרך שאין בה שום מחוייבות, מי אנחנו, שנטיל עליהם בניגוד לרצונם מסכת של התחייבויות, עקב מגוריהם המשותפים?". [ההדגשה אינה במקור- י.ש.].

לדידו של הרב דיכובסקי, חזקת השיתוף לא תחול גם במקרה בו הידועים בציבור חיים בצורה שוויונית כזוג נשוי לכל דבר ועניין, וזאת מאחר ולגישתו חזקת השיתוף חלה רק על זוג הרוצה להקים משפחה, קרי- להביא ילדים לעולם. כדבריו בפסק דינו:

"כיום, החלק המכריע של הזוגות הנשואים רואים את עצמם כ'בשר אחד', לא רק בתחום של יחסי האישות, אלא גם בתחומי הממון... יודגש, כי תפיסה זו אמורה אך ורק במסגרת חיי נישואין תקינים ובמסגרת מחייבת שיש בה זכויות וחובות. המושג 'משפחה' משמעותו יצירת יחידה אחת של שני אנשים, שנועדה להמשיך את הדור ולגדל את צאצאיהם. אין הדברים אמורים בשני אנשים המנהלים משק בית משותף ושאין מטרתם להקים משפחה, אלא לסייע איש לרעהו במסגרת של קומונה". [ההדגשה אינה במקור- י.ש. ].

במקרה של פס"ד הנ"ל, קבע ביה"ד שעל אחת כמה וכמה שלא יחולק הרכוש אשר נצבר בתקופה בה חיו בני הזוג כידועים בציבור וזאת מהסיבה שהאיש בתקופה זו היה עדיין נשוי לאישה אחרת, וז"ל של ביה"ד:

"על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר באדם הנשוי חוקית לאשה אחרת - כפי שמדובר בנידוננו ובאותה עת מקיים חיים משותפים עם אשה שאינה נשואה לו. מדוע להניח שיש לו כלפי אותה אשה מחוייבות, כשאותה מחוייבות סותרת את חיובו החוקי לאשתו...".

(ערעור (גדול) 2201 - 24 - 1  פלוני נ' פלוני (פורסם בפרויקט השו"ת פסקי דין רבניים מאגר מקוון, פס"ד פז 22.03.2004)).

אם כן, יש לשים לב כי בעוד שביה"ד האזורי לא הסכים להחיל שיתוף נכסים כלל על ידועים בציבור, ביה"ד הרבני הגדול אמר שיש אפשרות בה נחיל שיתוף נכסים על ידועים בציבור אך זאת בתנאי שהתברר שמטרתם הייתה להקים משפחה, קרי, להביא ילדים לעולם.

פסיקת בג"ץ:

 האישה ערערה על פסיקתו של ביה"ד הרבני הגדול לבג"ץ. בג"ץ לא קיבל את דברי ביה"ד השוללים בצורה גורפת את חזקת השיתוף כאשר מדובר בידועים בציבור. לדברי השופטת ביניש שכתבה את פסק הדין, אכן מוטל על ידועים בציבור נטל כבד יותר להוכחת שיתוף   "הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי".

בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, סב (1) 235, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ביניש (2006);

אולם בניגוד לגישת ביה"ד, לדעת בינייש קמה לידועים בציבור האפשרות להוכיח כי התכוונו לחיות כזוג נשוי גם אם לא עשו כל אקט או טקס המעיד על כוונתם זו, וגם אם לא הביאו ולא תכננו להביא ילדים לעולם. לדבריה, אין להסתכל על הצורה החיצונית בה קשרו בני הזוג את חייהם. אלא יש לבחון לעומק כיצד בני הזוג ראו את מערכת היחסים בניהם. ישנם מקרים בהם זוגות הרואים עצמם כזוג נשוי לכל דבר ועניין לא ערכו טקס נישואין מסיבות שונות כגון: שהם פסולי חיתון או שהם נגד המוסד הרבני וכדומה.  לכן אומרת השופטת בינייש כי יש לברר כל מקרה לגופו, כיצד ראו בני הזוג את הקשר ביניהם, ואין ללמוד על רצונם מהצורה החיצונית בה הם נקשרו .

שם, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ביניש.

באשר לדברי הרב דיכובסקי שהתנאי להחיל שיתוף נכסים בין ידועים בציבור הוא שרצונם היה להקים משפחה, קרי, להביא ילדים לעולם. כתבה הש' בייניש שאכן להביא ילדים לעולם זו אינדיקציה משמעותית בכוונת הצדדים לקשור את גורלם, אך ניתן להכיל שיתוף נכסים גם על ידועים בציבור שאינם חפצים בדור המשך, גם כאן מתנגדת השופטת להגדרה מכלילה ואומרת כי יש לבדוק כל מקרה לגופו. וז"ל: "אין ספק אמנם כי כוונה מצד בני-זוג החיים יחדיו לגדל ילדים ולהמשיך את הדור, עשויה להוות אינדיקציה משמעותית לקיומם של חיי משפחה במשק בית משותף ... עם זאת, אין מדובר בדרישה הכרחית ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו".[ההדגשה אינה במקור- י.ש. ע.ב.].

שם, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ביניש.

בנוסף, חלקה השופטת ביניש, גם על קביעת ביה"ד הגדול, לפיה, לא ניתן לראות כוונת שיתוף כאשר אחד מהצדדים עדיין נשוי. לדבריה, גם כאן יש לבחון כל מקרה לגופו, מאחר ויתכן שאותו בן זוג נשוי מצוי בהליכי גירושין כבר זמן רב עקב סרבנות גט מצד אשתו, ועקב כך יתכן שהוא מרגיש חוסר מחויבות מוחלטת כלפי אשתו, ומצד שני באותה נשימה חש מחויבות גדולה כלפי בת זוגתו הנוכחית.